פסק-דין בתיק ע"פ 2121/08

        ערעור על פסק דין (מיום 30/12/07) של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' ס' הנשיא, השופטת ר' זוכוביצקי)  בת.ד. 3038/04.

1.     המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה בשיכרות, לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961  ונדון לעונש של פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים (בניכוי תקופת הפסילה המנהלית), למאסר מותנה לתקופה של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים, במידה שיעבור את העבירה שבה הורשע, ולקנס בסך 3,000 ש"ח או ארבעים ימי מאסר.

ערעורו של המערער מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין.

2.     בכתב האישום, המשמש בסיס לאירועים כפי שיפורטו להלן, נטען כי המערער נהג במכוניתו, ביום האירוע (25/6/04), בסמוך לשעה 21:40, בכביש המוליך מגבעת זאב לכיוון רמות, כשהוא שיכור, ובדמו נתגלה אלכוהול בריכוז 122 לכל 100 מ"ל (כמות שהיא למעלה מכפול מהמותר). בפועל, האירועים היו מעט יותר מורכבים: המערער הגיע ביום האירוע, בסמוך לשעה 21:40, עם מכוניתו, בה שני נוסעים נוספים, למחסום רמות. שני הנוסעים ירדו מרכבו של המערער, בהיותו במחסום, ועזבו כשהם נוטלים עימם בקבוקי אלכוהול שהיו ברכב. מאחר שמנוסעי הרכב נדף ריח כבד של אלכוהול והמערער,לטענתו, היה עייף, הורה לו מפקד המחסום לנוח לצד הדרך. אין חולק כי כך היה וכי המערער נשאר לנוח במכוניתו.

        מאוחר יותר, בסמוך לשעה 23:30, העיר מפקד המחסום את המערער ואמר לו כי אם הוא מרגיש טוב יותר, הוא רשאי להמשיך בנסיעתו. המערער ביקש, לפיכך, להמשיך בדרכו, אולם לאחר נסיעה קצרה בת מטרים ספורים, פגע בעץ, ומפקד המחסום הזמין את המשטרה, פעם נוספת (לאחר שזו הוזמנה, לראשונה, מוקדם יותר). שוטרים הגיעו בסמוך לשעה  03:30, והבדיקה  לגילוי אלכוהול בדם נערכה למערער  בסמוך לשעה 04:04.

3.     טענתו המרכזית של המערער הנה כי שתיית האלכוהול על ידו, בעיקרה, נעשתה לאחר שעוכב במחסום, ולא בשעה הנזכרת בכתב האישום, 21:40, ומכאן, שהיה מקום לזכותו מהעבירה שיוחסה לו.

4.     כאמור, גרסתו - טענתו העיקרית של המערער הנה שבית המשפט קמא הרשיעו בעבירה שאינה עולה מהראיות שבאו לפניו שעה שהנטל המוטל על המשיבה היה לסתור, בלא להותיר כל ספק סביר בגרסת המערער, לפיה המערער שתה מבקבוקי הבירה שהשפעתם באה לידי ביטוי בבדיקת הדם שנערכה למערער בשעה 04:04, בין השעות 01:30 ועד 02:00. עוד טוען המערער, לעניין העובדות הצריכות לעניין, כי ביום האירוע, 25/6/04, הוא יצא את חיפה בסמוך לשעה 20:00, לאחר ששתה בקבוק בירה. לפיכך, שעה שהגיע למחסום, כמתואר לעיל, לא הייתה בדמו רמת האלכוהול זו שנמצאה בבדיקה שעות מספר לאחר מכן, אלא זו שנצברה לאחר ששתה מבקבוקי האלכוהול שהיו מתחת למושב הנהג, לאחר השעה 01:30. לטענת המערער, גרסת המשיבה בדבר אי הימצאות בקבוקי שתייה ברכבו של המערער, מהם יכול היה לשתות, כטענתו, מושתתת על עדות השוטר שניצב במחסום, העד ע' משיקלר, אשר עדותו אינה אלא עדות מפי השמועה, לרבות הטענה בדבר קשר עין רציף עם המערער, בעוד שמדברי מפקד המחסום עולה כי נראו בקבוקי שתייה ברכב, ועדותו היא עדות מכלי ראשון. משכך, כך נטען, לא ניתן להפריך את גרסתו בדבר מקור האלכוהול בדמו, מבחינת לוח הזמנים. עוד נטען כי אין ב'סריקה' שביצעה השוטרת קרן הרוש במכונית המערער ללמד על אי הימצאות  בקבוקים מתחת למושב הנהג, מה עוד שסריקה זו אינה בגדר חיפוש יסודי. המערער הוסיף וטען כי אין לפרש את דבריו, בהודעתו במשטרה, שעה שנמנע מלהסביר כי שתה אלכוהול בין השעות 01:30 ועד 03:00, לחובתו, שכן, גרסה זו לא הייתה רלבנטית להאשמה בה הואשם בחקירה ולפיה נהג ביום 26/6/04, בסמוך 02:45, שעה שהיה תחת השפעת אלכוהול ופגע בעמוד. אין קשר, כך נטען, בין האשמה זו לבין תוכן כתב האישום, ועל כן אין רלבנטיות לגרסתו כמענה להאשמה שהטיח בפניו החוקר. עוד נטן כי עדותו המקצועית של המומחה, ד"ר גופר, אין בה להפריך את גרסת המערער וניתן להסיק מעדותו של המומחה, כי ההסתברות הגדולה יותר הנה כי ריכוז האלכוהול שנמצא בגוף המערער מקורו באלכוהול ששתה עובר לבדיקה (ואין בה להעיד דווקא על כמות גדולה יותר ששתה המערער שעות מספר לפני כן).

4.     דין הערעור להידחות:

        גרסתו הבסיסית של המערער בדבר לוח הזמנים במהלכו שתה מבקבוקי בירה שהיו במכוניתו, שתייה שהתרחשה לאחר שפגע בעמוד, לאחר נסיעה קצרצרה, ועלתה לראשונה במהלך עדותו במשפט, הנה גרסה כבושה. אמנם, המערער נחקר בנוגע עם שתייה בסמוך לשעה 02:45 ולא בסמוך לשעה הנקובה בכתב האישום. בכך, יש משום פגם בחקירה, אולם, בתשובותיו, הן באותה אמרה והן במהלך השימוע, פירט המערער כי שתה מבקבוק אחד בלבד, זאת בסמוך לשעה 20:00, עת הגיע למחסום (הודעתו במשטרה), כאשר הוא מתייחס לטענת השכרות בכללותה, והוא חרג, בתשובה זו, הרבה מעבר לאשר יוחס לו באזהרה. דברים דומים פירט המערער במהלך השימוע (בחקירתו הנגדית ביקש המערער לתקן וטען כי מבקבוק הבירה שתה שעה שיצא מחיפה, סמוך לשעה 20:00, ולא כפי שאמר בהודעתו, כי שתה את המשקה בהיותו סמוך למחסום). גרסה זו אינה מתיישבת כלל ועיקר עם גרסתו בבית המשפט שעה שהתשובה אותה השיב בבית המשפט לא הייתה יכולה לבוא מפיו בעת חקירתו במשטרה שכן תשובה זו הייתה מסבכת אותו לאור טווח השעות בהן יוחסה לו השתייה.

5.     ועוד: בית המשפט קמא הביא בחשבון את העובדה לפיה שלא נשמר קשר עין רציף עם המערער, אולם, ושלא כטענת המערער, העד משילקר העיד כי  גם הוא ביצע חיפוש ברכבו של המערער, ראה בקבוקי אלכוהול "חצי מלאים" ומסרם לאנשים שהיו עם המערער ואשר שוחררו במחסום. עוד הוסיף העד, כי לאחר שהנוסעים עזבו, הוא מצא בקבוק בירה ריק: "בדקתי ... ומצאתי בקבוק בירה ריק...". גם עדת התביעה, השוטרת קרן הרוש, העידה כי ערכה סריקה במכונית, שעה שהמערער ישן בתוכה ומצאה בקבוק ריק אחד. הבוחן, אסף שזו, שאף ערך צילומי פנים וחוץ של רכבו של המערער, העיד כי חיפש במכונית בקבוקי אלכוהול ולא מצא. בצילומי הפנים נראה בקבוק בירה ריק שנמצא (תמונות 4 ו - 5), ובקבוק שתייה קלה (קולה) (תמונה מס' 6). לכך יש לצרף את העובדה שבית משפט קמא, לאחר ששמע את המערער, לא מצא לנכון לקבל את גרסתו. בנוסף, גרסת המערער בדבר שתיית בקבוק אחד,  מספר שעות לפני בדיקתו, אינה מתיישבת עם עדות המומחה לפיה רמת שתייה כזו, בטווח הזמנים המדובר ובמשקל גופו של המערער, אינה תואמת לכמות האלכוהול הגבוהה שנמצאה בבדיקה.

בנוסף, בית המשפט קמא ציין, בצדק, את הכלל לפיו בדיקת דם או בדיקה מדעית אחרת, באשר להימצאות אלכוהול בדמו של הנהג, אינה ראיה יחידה ובלעדית על פיה ניתן לקבוע את שיכרות הנוהג וניתן להסתמך גם על עדויות נוספות באשר להתנהגותו, התנהלותו, ואופן נהיגתו של הנהג, לרבות ריח אלכוהול הנודף מפיו. על מצבו של המערער העיד מפקד המחסום, ע"ת  5, מוסא שגום, אשר העיד על התנהגות המערער: ריח אלכוהול שנדף ממנו, לרבות מפיו, כמו גם העד משילקר שאמר, בין היתר, כי המערער "לא היה במצב של נהיגה", כי היה שיכור, מפיו נדף ריח חריף של אלכוהול ושעה שהמערער ניגש אליו הוא "הלך בזיגזגים ואפילו נפל" (וכן ראה עדות הבוחן שזו על מצב המערער שהוסע ברכב משטרתי לבית החולים).

        לסיכום, אכן, לכאורה, טענות המערער "שובות לב" כדברי ב"כ המשיבה, אולם, ניתוח פרטני של הראיות מוביל למסקנה כי הרשעתו בדין של המערער, מיוסדת כנדרש על הראיות שהובאו לפני בית המשפט קמא.

6.     באשר לשאלת העונש: גם בהתחשב בעברו התעבורתי של המערער, המתון יחסית, ובין היתר בהתחשב בכך שלא הורשע בעבר בגין נהיגה בשכרות, וביתר השיקולים לקולא, אין באלה להביא להקלה בעונשו:  העונש שנגזר על המערער, אף שהוא כולל שתי שנות פסילה בפועל של רישיון הנהיגה, ואף שנטען כי רישיון הנהיגה חיוני לפרנסתו, אין בו להצדיק סטייה מענישת המינימום הקבועה בגין העבירה בה הורשע, שכן מדובר בסוג העבירות בהן לאלמנט ההרתעה יש משקל מכריע, מפניו נסוגות הנסיבות האישיות.

        התוצאה, לפיכך, שהערעור נדחה.

        המערער יפקיד את רישיון הנהיגה שלו עד ליום 30/5/08.

ניתנה היום י"ט בניסן, תשס"ח (24 באפריל 2008) בהעדר הצדדים.

       המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים ולמערער.